סיפורם של חלוצי ההתישבות בנגב ההתיישבות היהודית בנגב תחילתה בקיץ 1943 (תש"ג) עם הקמת שלושת המצפים: גבולות, רביבים ובית אשל. עד אז היה הישוב היהודי, רובו ככולו מרוכז במה שמכונה "N ההתיישבות" – השרון ומישור-החוף עד חיפה, עמק יזרעאל, עמק בית-שאן וצפונה דרך הכנרת עד מטולה. העיר רחובות הייתה נחשבת לישוב הדרומי בארץ. מטרת מצפים אלה (המרוחקים זה מזה כ- שלושים ק"מ) הייתה בראש ובראשונה לתקוע יתדות ראשונות בנגב, ולהקים ראשי- גשר לקראת הקמתה של מדינת ישראל . כדי להתחמק מתקנות "הספר הלבן" (1939), ששללו התיישבות יהודית באזורים נרחבים של הארץ, והנגב בכלל זה, הוצהר שהמצפים אינם אלא תחנות לעריכת ניסיונות חקלאיים ולימוד תנאי האקלים במדבר. מצפה רביבים הוא הדרומי ביותר בין המצפים, והדל ביותר במשקעים, רק כמאה מילימטרים גשם בשנה.
רכישת האדמות
אדמות רביבים (עסלוג'), כשלושים אלף דונם, נרכשו מאחד השיחים הבדואים (שייח' סעיד) באמצע שנות השלושים (1935), על-ידי יהושע חנקין ומשה סמילנסקי, עבור החברה להכשרת הישוב. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה ועם הניסיונות החוזרים והתכופים של השלטון הבריטי לאכוף את חוקי "הספר הלבן" על הישוב היהודי, נחלצה הקרן הקיימת לישראל להעביר לידיה את הבעלות על הקרקעות באזור עסלוג'.
עולים לקרקע
שנת 1943 – חמש שנים לפני קום המדינה, הייתה מהשנים הנוראות ביותר בתולדות העם היהודי.
גרמניה הנאצית השתלטה על אירופה ועל צפונה של אפריקה ואיימה לפלוש מדרום גם לארץ ישראל. באותו זמן עצמו יצאו אנשי קבוצת רביבים (שישבה בראשון–לציון מ-1938 כאחת הפלוגות של הקיבוץ המאוחד) להקים את המצפה בעסלוג', ולפי אמונתם להניח את היסודות לבניין ביתם בנגב המדברי.
השם רביבים ניתן לקבוצה על ידי ברל כצנלסון, שבקש בדרך זו להדגיש את הזיקה של גרעין הקבוצה (שקבלה את הכשרתה בקיבוץ גבעת ברנר) לסופר חיים ברנר, שערך בשעתו ביטאון בשם "רביבים".
ביוני 1943 יצאו שלושה חברי הקבוצה מראשון לציון במשאית עמוסה טרקטור, מחרשה ,דלק וחלקי אקדח 'מאוזר' שהוסתרו בארגז הכלים של הטרקטור – במגמה להקים את המצפה, את תחנת הניסיונות בנגב הריק והלא נודע.
המערה שלרגלי אחת הגבעות הצחיחות הפכה להיות ביתם הראשון. זה היה בור מים עתיק שנחצב בסלע בתקופה הביזנטית, ואשר שער ברזל הוצב בפתחו על-ידי הצבא התורכי בימי מלחמת העולם הראשונה.
צעדם הראשון במקום היה לחרוש את תלם הגבול- תלם של שישים קילומטרים, אשר הקיף את נחלתם רחבת הידיים. תוך שנה, לערך, הושלמה גם בניית "הטירה" במרומי הגבעה. תכנית המבנה הוכנה על-ידי אנשי ארגון ההגנה, שחששו לגורלם של אנשי המצפה הקטן, המרוחק והמבודד, שלא היו בו לא חשמל, לא טלפון, לא מרפאה ראויה לשמה ולא צל עץ.
המבנה הוקם כמצודה מוקפת חומה של אבן מקומית, אטומה כלפי חוץ ואילו מבפנים נחצבו חרכי ירי מוסווים לשם הגנה מפני כנופיות פורעים.
נשק חוקי ניתן למתיישבים מהשלטון הבריטי הרבה יותר מאוחר, במסגרת 'חיל הנוטרים', הנשק הבלתי חוקי הוגנב למצפה בתחבולות שונות והוטמן בסליקים.
עם השנים הובא למקום מכשיר מורס מחובר לרדיו ובאמצעות צופן סודי ניתן היה לקיים קשר שוטף עם המוסדות אשר במרכז הארץ.
את פרנסתם חיפשו אנשי המצפה גם הרחק מביתם, מחציבת קאולין במכתש רמון, שהועמס על דבשות גמלים ונישא אל ראש ההר ומשם בעזרת טרקטור הועמס למשאית והועבר למפעלי התעשייה במפרץ חיפה.
את חלום התעשייה ביקשו להוציא אל הפועל על-ידי הקמת בית חרושת לשימורים -"פארן", המפעל התעשייתי הראשון בנגב, כאשר את הירקות גידלו בגן הירק שבמצפה ואילו את הדגים הביאו מים אילת היא אום רשרש ואת הבשר מתל-אביב.
נגב יהודי
במאי 1947, כאשר אנשי ועדת החקירה של האו"ם באו לבקר במצפה רביבים, כדי לבחון את יכולת הקליטה הכלכלית של הנגב, הם מצאו במדבר שדה סיפנים פורח, שדה של אספסת ירוקה ומטע זיתים צעיר. סיכום הביקור היה – רק בכוחם של היהודים להפוך את המדבר לגן פורח. לביקורם הייתה השפעה רבה על המלצת הוועדה לכלול את הנגב בתחומי המדינה היהודית העתידה לקום.
מלחמת העצמאות
במוצאי יום כיפור תש"ז, 1946, עלו להתיישבות בנגב הצפוני 11 נקודות נוספות, בנובמבר 1947 נוספו עוד שלוש נקודות בניהן "חלוצה" – שכנה קרובה למצפה רביבים, שהפכה לאחר מלחמת העצמאות למשאבי-שדה על שמו של יצחק שדה שהיה אחד ממפקדי הפלמ"ח.
בשלהי 1947 התחילו יישובי הנגב להתבצר ולהיערך לאפשרות פלישת הצבא המצרי, אחרי שהצבא הבריטי יפנה את בסיסיו בארץ. במצפה הוחל בחפירות קדחתניות של תעלות קשר בסלע הגירי של הגבעה, בבניית עמדות תצפית, עמדות מרגמה ועמדה אנטי- אווירית. הנשק הבלתי לגאלי שהיו טמון בסליקים רוכז בחביות אטומות בקרבת המערה. למצפה הגיע הגדוד ה-8 של חטיבת "הנגב" מהפלמ"ח שנשלח לעזור בהגנה על הנגב.
עד הקמת המדינה ופלישת צבאות ערב סבלו ישובי הנגב ממארבים על הדרכים שגבו חללים והגבירו את הניתוק והבדידות.
במאי 1948 פלשו הכוחות המצריים הסדירים לארץ. הם התבצרו בתחנת המשטרה הבריטית שנעזבה בכפר ביר עסלוג', כדי לחלוש על עורק התחבורה המרכזי שהוליך מסיני דרך באר שבע לירושלים.
יישובי הנגב היו מנותקים ממרכז הארץ, ומטוסי "טייסת הנגב" ביצעו גיחות רבות לאזור לצרכי תקיפה עם המטוסים הקלים, ולהטסת הלוחמים לישובים הנצורים ופינוי הפצועים צפונה במטוסי התובלה מדגם "דקוטה".
ביוני 1948 הופצץ המצפה מן האוויר.
עם כיבוש תחנת המשטרה הבריטית בביר-עסלוג' נבלמה הפלישה המצרית בחזית המזרחית, אבל המצור על רביבים הוסר רק במבצע חורב, בדצמבר 1948.
משלושים אנשי רביבים שישבו בנגב נפלו במלחמת העצמאות עשרה.
לאחר המלחמה נשארו החלוצים להקים את ישובם במקום בתנאי-מדבר וניתוק קשים. הם לא אבו לעזוב את המקום כפי שיעצו להם חבריהם 'הריאליים' לקבוצה.
שתי הכשרות נוער, "מעוז 1" ו"מעוז 2", תגברו את אנשי רביבים הותיקים וביחד הם החלו לרקום חיים בנגב המרוחק והשומם.
כיום, כ-60 שנה אחרי, קיבוץ רביבים הוא אחד הקיבוצים הגדולים והמבוססים בנגב, עם כ-800 תושבים, ועם ענפי תעשיה וחקלאות משגשגים. אמנם בשנות הארבעים נכשלו נסיונות החלוצים לפתח חקלאות במדבר, אך פריצות דרך טכנולוגיות שאותן הוביל יואל דה-מלאך ז"ל , מחלוצי המצפה, מאפשרים כיום לגדל זיתים לשמן מעולה (שמן "חלוצה"), גפנים ליין ועגבניות מזן מתוק ומיוחד.
עוד רבה הדרך ורבה העבודה ביישוב הנגב. עוד לא תמו האתגרים החלוציים. תרומתם של החלוצים, שהקריבו את מיטב שנותיהם למען האומה והמולדת, הינה עבורנו שלהבת בוערת של ערכי החלוציות וההתיישבות גם בשנים אלו.
כתבה: ניצה לבבי (חברת קיבוץ רביבים)