סיפור ההתיישבות הציונית בת-זמננו התרכז עד לשנות ה-40 של המאה הקודמת במה שמכונה "N ההתיישבות" – הוקמו ישובים ופִּתחו חקלאות בשרון ובמישור-החוף וצפונה עד חיפה, עמק יזרעאל, בקעת בית-שאן וצפונה דרך הכנרת עד מטולה. הישוב הנחשב לדרומי ביותר היה רחובות בו יש עד היום מקומות הנושאים את השם "נגב", כגון – "מוסך הנגב", "פלאפל הנגב", מוניות הנגב" ו"ישיבת הדרום". משם ודרומה היה למעשה מדבר, עם מעט פלאחים ובדואים.
אמנם היו רעיונות, יוזמות ואף קצת ניסיונות להתיישבות באזורי הנגב השונים, אך פריצת דרך של ממש, מערך ישובים וחשיבה במונחים של "חבל התיישבותי" החלו רק בשנות ה-40 . בעיקר היה חסר ידע. הנגב היה תעלומה אחת גדולה, ובייחוד בעניינים המהותיים להתיישבות, דהיינו , מקורות המים והיכולות החקלאיות של האזור.
בשנת 1935 יצא דוד בן-גוריון, יו"ר הסוכנות היהודית דאז, למסע ארוך אל אֻם-רשרש, היא אילת של ימינו. מהמסע הוא חוזר עמוס בתוכניות ומחשבות על ישוב המרחבים האדירים והשוממים שהוא מוצא בדרכו. הוא כותב אז ביומנו כי ישנם בנגב 12 מליון דונם, בהם אפשר ליישב 5 מליון איש- שני מליון בחקלאות ושלושה מליון בתעשייה.
באותה שנה נרכשים בנגב אדמות באזור באר-שבע ובאזור ביר-עסלוג', בעזרתו של גואל האדמות הידוע מהעמק – יהושע חנקין. 30,000 דונם של קעת-אל-מקבולה (בקעת המקובלת או הבקעה המקוללת) נרכשות מידי הבדואים בתיווכו של שיח סעיד, השיח של שבט העזזמה, ב-30,000 לירות. ( בימים ההם היה זה סכום כסף נאה עבור אדמה צחיחה ביותר). האדמות נחרשות ומסומנות ('חריש פוליטי'), אך פרט לזה לא נעשה דבר. משאירים במקום את אבו-תרבוש, שומר האדמות, ומחכים להזדמנות להתיישבות.
ב-1937 מגיעה לארץ ועדה בריטית, ועדת פיל, שמטרתה לקבוע תוכנית וגבולות לשני העמים אשר יושבים בארץ – מדינה ערבית ומדינה יהודית. הפרמטר לחלוקת הארץ הוא אזורי ההתיישבות , ועל-כן לא מפתיע שהנגב מוצא עצמו בגבולות המדינה הערבית.
ב-1939 הוקם קיבוץ נגבה במבצע של "חומה ומגדל", ותקופה חדשה עומדת בפתח בה הפנים אכן מופנות הנגבה.
